תכירו. זו טבעת מביוס.

מה שמעניין בטבעת מביוס הוא שאין לה הפרדה בין פנים וחוץ. אם מטיילים על הצד החיצוני של הטבעת, מגיעים פתאום פנימה. וגם ההיפך.
מדובר בתופעה מורכבת מבחינה מתמטית ומרחבית, ומצד שני כל ילד יכול ליצור אחת כזו בבית.

למה אני דלוקה עליה?
כי גם אנחנו כאלה. הפנים והחוץ שלנו שזורים זה בזה באופן שלא ניתן להפרדה של ממש.
כשאנחנו פועלים בעולם, כלפי חוץ – הפנים שלנו נוכח ומתערב…
וכשאנחנו פותחים לעצמנו אפשרויות ומגדילים את המרחב הפנימי – גם החוץ מרויח ומושפע מזה.

כשאנחנו נמצאים בסיטואציה חברתית, התגובות (או היעדר התגובות) החיצוניות ניזונות מהקולות שמקרקשים לנו בתוך הראש.
כשאנחנו שוכבים לנוח, הטמפרטורה בחדר יכולה להיטיב או להפריע לנו.

אתם מוזמנים לנסות תרגיל קטן כדי להרגיש את זה באופן מוחשי:
קמרו את הגב וקחו את החזה שלכם אחורה. ממש.
עכשיו כשאתם ככה, נסו לחשוב על הדבר שאתם הכי גאים בו בחיים שלכם. סביר להניח שזה לא בדיוק מה שעולה לכם בראש…
האם יש מצב להתחבר לרגש חיובי כשהגב כל-כך מקומר וכפוף??……
באופן דומה עשו את ההיפך – תוציאו את החזה קדימה. שימו לב איזה מחשבות או רגשות מתעוררים.
כלומר מניפולציה קצרצרה של הגוף משפיעה על רגשות ומחשבות. 

כשאנחנו לחוצים מ'מה יקרה' בעולם שמחוץ לנו – הגוף מגיב מבפנים והיכולות שלנו כלפי חוץ מתערערות.
כשיש לנו יכולת לקרקע את הגוף ולבסס את מרכז הכובד הפיזי שלנו – נוצרת חוויה של יותר בטחון עצמי ונינוחות מול אחרים.

זו הסיבה שהגישה הגופנית מובילה אנשים לתוצאות בזמן קצר יותר מאשר עבודה שמבוססת רק על מודעות וקוגניציה.

פנים וחוץ שזורים. כל זמן.
משהו ששווה לקחת בחשבון.