למה כל-כך חשוב להיות לא-רציני, דווקא כשיש לך משהו רציני באופק?
נגיד שמתקרב אירוע שממש מ-מ-ש חשוב לך להצליח בו: פרזנטציה, ראיון עבודה, סדנה, פגישה חשובה, דייט שני…
כשממש (אבל ממש) חשוב לי להצליח – אני בעצם רוצה להיות בשליטה: להיות בטוחה מה התוצאה תהיה.
זה יגרום לי לפעול בצורה מסוימת:
ככל שהעניין ייראה לי 'רציני' ו'חשוב' יותר, כך אצמצם את הפוקוס שלי אל הנקודה המסוימת הזאת שהיא 'ההצלחה'.
המציאות שלי תוגבל לשתי אופציות: הצלחה / אי-הצלחה.
מה שלא מתאים למשבצת של 'הצלחה' יתפרש כרעש, כהפרעה, כאיום, כאסון! :).
או רק מעניק תחושת שליטה מדומה?…
באופן פרדוקסלי – דווקא כשהכי חשוב לנו להצליח, הכי כדאי לשחרר מראש את התוצאה. אשכרה לפעול כאילו זה לא כזה חשוב. בנונשלנט. עם נשימה נינוחה.
לעשות את מה שצריך – רק בלי הקריטיות. בלי הלחץ. להישאר פתוחים למה שיקרה בלי להחליט אם זה טוב או רע, ולפעול צעד אחר צעד בסקרנות.
כשאני אומרת את זה למשתתפי סדנאות הם קודם כל מתנגדים:
אבל זה חשוב לי!
הם שוכחים שבפועל, הלחץ פ-ו-ג-ע בסיכויי ההצלחה.
ברור. זה דורש תרגול:
למעשה אלה הם עקרונות האימפרוביזציה (אילתור). לי הם שיפרו את החיים.
לתלמידים שלי הם עוזרים לשחרר פחד קהל, לרכך פרפקציוניזם ולהתגבר על מעצורים אחרים ובכך הם יכולים לשחק עם דיבור מול קהל.
מעבר לכך שמשיגים יותר הצלחות, יוצא שנהנים יותר מהדרך אליהן – לא פחות חשוב.
אם תגיעו לאחת הפעילויות שאני מנחה נוכל לתרגל את המיומנויות האלו ביחד.
בהצלחה 🙂